כד הקמח
וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר (שמות כ׳:ט״ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו (שמואל א ד׳:ו׳) בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו':